אין כמו בסלון

אילן-רכטמן-01
הפסנתרן והמלחין אילן רכטמן. בקרוב בסלון

הסלון למוזיקה קאמרית מארח סדרת קונצרטים מרהיבים בקיבוץ נען והאמת היא שאין שם הולם מזה. מיד כאשר נכנסים למועדון החברים של הקיבוץ שורה על המבקר הרגשה כי הוא הגיע לביתו של חבר טוב ומאיר פנים שהוא גם מארח למופת. הסלון רחב ידיים, הכיבוד טעים ומוגש בכמויות נדיבות, היין זורם כמים וגם שאר האורחים בסלון נחמדים ומאירי פנים. וכל העסק משתפר כאשר המארח היקר מעלה לבמה אצלו בסלון את רביעיית היידן הישראלית. תחשבו על זה – אתם יושבים במרחק נגיעה מן הנגנים, צופים בכל תנועה של מיתר וזוכים לחוויית האזנה אינטימית שאין שנייה לה. הסלון של קיבוץ נען – ובעיקר מר יעקב גודו, האחראי על התוכנית – השכילו להביא לתושבי רחובות והסביבה מוזיקה קלאסית משובחת של טובי הנגנים הקלאסיים בישראל ובעולם. מדובר אחרי הכל בנגנים שמופיעים כדרך קבע עם תזמורות בעולם, זוכים בפרסים, משתתפים בפסטיבלים ואף מלמדים את הדור החדש של נגני המוזיקה הקלאסית בישראל. רביעיית היידן הישראלית למשל, בניצוחו של הכנר אייל קלס, זה עתה חזרה מסיבוב הופעות מוצלח בקוריאה להמשיך לקרוא "אין כמו בסלון"

מודעות פרסומת

טוויטר מבלבלת את הצופים עם פרסומת חדשה בטלוויזיה

ג'ק דורסי. האם הוא יצליח להציל את טוויטר?
ג'ק דורסי. האם הוא יצליח להציל את טוויטר?

חברת "טוויטר", שקיימת כבר משנת 2006, החליטה לאחרונה לצאת במסע פרסומות בטלוויזיה שמטרתו להגביר את המודעות לאפליקציה ולגייס לעצמה משתמשים חדשים. האפליקציה, שמספר המשתמשים שלה הפסיק לגדול לאחרונה, נמצאת כבר כמה חודשים בצרות.

במסגרת השינויים שעוברים על החברה לאחרונה הוחלט להחזיר את ג'ק דורסי, אחד ממייסדי החברה והמנכ"ל הראשון שלה, לשמש כמנכ"ל קבוע של טוויטר. דורסי, בן 38, פוטר ב-2008 מטוויטר והקים את חברת Square שמצאה פתרונות לחיוב כרטיסי אשראי באמצעות שימוש בסמאטרפונים.  דורסי, שנכנס לתפקיד בתחילת אוקטובר השנה החליט על שינוי ארגוני פנימי שבעקבותיו כ-350 איש יאבדו את עבודתם, וכן על שינוי מדיניות בכל הקשור לפרסום המותג. ככל הנראה, הקמפיין הטלוויזיוני הוא אחד מהם.

החברה החליטה להתמקד בשידור משחקי הבייסבול – ספורט פופולרי מאוד בארה"ב – ושידרה את הפרסומת הראשונה שלה בטלוויזיה במהלך משחק בייסבול. אממה. הפרסומת הותירה בעיקר הרבה הרבה סימני שאלה, שכן רוב מוחלט של הצופים לא הבינו מה ולמה. התגובות בטוויטר לא איחרו לבוא: "צריך לפטר את האחראי על הפרסומת", "בתור אחד שמשתמש בטוויטר מאז 2007 לא הבנתי כלום.. אני לא יכול לתאר לעצמי מה זה עשה למישהו שאין לו חשבון בטוויטר..", ועוד.

רוצים לראות את הפרסומת? לחצו כאן ותגידו לנו מה אתם חושבים.

 

סודות

TEH02_wa

הקושי בין השש לשבע מסגיר שיניים בולטות ופה פצוע. זה מה שיש. בינתיים. הפאזה המנטלית הדרושה בין השש לשבע דומה למאמץ של חללית ניתקת מכוח המשיכה, ממריאה. בסוף היא מגיעה ושבע שמונה גם הוא נחצה.

זו הספירה הפשוטה הזאת שעשתה לבתיה קשיים בלתי רגילים לפעמים. חישובים מסובכים עשתה בשניות אבל בחד ספרתיים היתה חריקה. גם מאיר שם לב פעם אחת. שש שבע, מה את לא יודעת מה בא אחרי שש? שבע! שבעה ימים בשבוע, בתיה. בתיה היתה מתעצבנת בשקט שלא יראה וידעה שזו בעיה של בינה לבינה. לכל אחד יש סודוות אמרה לה מאירה, ולכל אחד צ ר י ך שיהיו לו סודות. יש לך סודות בתיה?

בתיה חשבה לרגע ולא יכלה לעלות בדעתה סוד. אבל תוך שש-שבע שניות עלו ובאו הסודות, מציגים עצמם כדמויות במחזה, היא שמחה לגלות שיש לה סודות שהם רק שלה ושלה בלבד. בטח שכל אדם צריך סודות. יש לה סודות טובים ויש לה סודות רעים וגם אם אהוב או אהובה הציצו לתוך נשמתה הם לא גילו את הסודות שהיו חבויים בפינה אחרת לגמרי, beyond reach.

למה מתעללים בצופי הטלוויזיה?

F0_0200_0000_chinesemedכאילו לא מספיק שאנו חיים פה בשנים האחרונות תחת פחד תמידי של טרור ופשע, בזמן האחרון נוסף מקור התעללות נוסף לכל הצרות, והפעם מהתעשיה שאמורה לספק לנו בידור דווקא. זה לא שהתעללו בנו בעבר עם תוכניות כגון fear factor ודומותיה, אבל קשה להרגיש בנוח אל מול "המזימה", סדרה חדשה בערוץ 10. ככל הנראה, הוגי התוכנית השנונים החליטו ליישם אקט פיסוסימי שכזה, בצחוקים, לגרום לאנשים תמימים כמוני וכמוך לחשוב שהם נחטפו במהלך שוד מזוין. זה לא מצחיק בכלל, תודו, לחשוב במדינה שבה כל יום מישהו נרצח ונדקר ומעורב בתאונות דרכים – ושעכשיו "מתהדרת" ברמת פשיעה בינלאומיתממש, אפשר לטעות ולחשוב שמישהו פה עובד עלייך בכלל. זה ממש לא "בננה ספליט". ורגע, המשתתפים לא אמורים לחתום על כתב ויתור זכויות? כלומר, קשה להאמין שמישהו – בדעה צלולה כמו שאומרים – יסכים לחתום על כתב ויתור שכזה אחרי שהוא היה קרוב להשתין במכנסיים מרוב פחד. בשביל להיות בטלוויזיה? יכול להיות, אבל אני מכירה הרבה אנשים שלא היו עושים דבר שכזה. וזה שטויות – תחשבו על הרעיון עצמו – "הקונספט". איזה מין רעיון חולני ומטופש זה? זו הרי התעללות לשמה. לקחת קורבן תמים, להפעיל עליו מניפולציות – אבל לעשות את כל הדברים הללו ולגרום לו להרגיש רע, פחד, אימה. מדובר בז'אנר חדש א-לה הבמאי הדני ההוא, נו, זה שמתעלל בדמויות הנשיות שלו כל הזמן. הפון המזויף הזה – אתם הרי יודעים שזה מזויף. בקיצור, ההתעללות המיותרת הזאת הזכירה לי התעללות נוספת שראיתי לא מזמן על מסך הטלווייזה. מדובר היה בתוכנית של נמרוד הראל אבל לא הוא התעלל. היה זה קוסם זוטר, אורח, שבחר להפגין לצופים את מיומנותו בדיקור סיני. אזמה הוא עשה? לקח בחורה תמימה ובלונדינית ואמר לה כך: אני הולך לתקוע בך שתי סיכות, פה ופה". כשהפה ופה היה ביד ובגרון. אחרי שהוא עשה את זה התברר שהיא לא יכולה לדבר בכלל ולא יכולה כל כך לזוז. אחרי זה הוא תקע בו עוד סיכות – ואז היא כבר לא היתה יכולה לקום, לא לדבר (באמת מרשים!) והיא לא הרגישה חצי מהגוף שלה. אחר כך הוא גרם לה להיות מאוד צמאה ואחרי שהיא ביקשה מים הוא הביא לה כוס תה רותח. שתי לרוויה! וכך קיבלו הצופים בבית פריים ארוך של בחורה בלודינית משותקת, בוהה לכוס תה רותח. יש יאמרו התעללות קשה לצפייה ויש שישמחו על הטיפ וילכו ללמוד אצל מר קוסם זוטר. מה למשל עבר אצלו בראש? הרי יש מלא דרכים אחרות, חיוביות יותר, להראות את שליטתך בדיקור הסיני – מאיפה המורבידיות? המיזוגניה? ולמה אנחנו צריכים לסבול? למה למה למה.

(נכתב באפריל 2006)

"יותר גרועים מהנאצים"

10364227_10152797232988154_1140853213_n-416x277החברה היהודית בכללה והחברה הישראלית בפרט תמיד היתה גזענית. אולי גזענית היא לא המילה המתאימה – מתנשאת, ממדרת, מקטלגת. מקטלגת היא מילה מצוינת. ואחרי הקטלוג בא השיפוט. "אה, הם מקהילת חרטא ברטא… הם לא ממש ברמה שלנו..". זו הגישה, זה היחס וזה היה וזה יהיה – עד מתי?

והחטא הקדום הזה – שמקורו ככל הנראה בקטלוג הקמאי "האם לנו הוא או להם?" קרי, האם יהודי או גוי, ממשיך להטיל בנו חללים ולגרום לנו לחלל את כבודו של האדם באשר הוא. כי אחרי שקטלגנו יהודי – וגם זה היה לאחר אי אילו מעברים באי אילו מדורים – לא יכולנו להפסיק, כי מתברר שהקטלוג הוא חלק מבשרנו. האם מקהילות המערב או המזרח? האם מרבי חרטא או מרבי ברטא? האם מבית הלל או לבית שמאי?

כי הרי לא מספיק לדעת כי מדובר ביהודי טוב, ובנפש יהודיה הומייה. היא צריכה לעבור סדר ימין שמאל ולשבת היטב בארכיון. אז כשקמה מדינת היהודים, הלא היא מדינת ישראל, מיד נוספה תת קטגוריה ליהודיה – השמא צברים או עולים חדשים? והעולים החדשים – השמא הם מקהילות אירופה או מקהילות ספרד ואפריקה, ואלו מקהילות אירופה – האם הם מוינה או מקטוביץ'? וכך נוספו להן עד מהרה עשרות רבות של תתי קטגוריות לעם היהודי היושב בציון. כי הרי איך נדע להתייחס לכל אדם ואדם שמופיע בפתח משרדנו או בדלת ביתנו? האם לפי טיב מראהו? אופיו? נימוסיו? חס ושלום! הדבר החשוב ביותר הוא לברר, ובמיידי, האם הוא משלנו – קרי, מיוצאי אירופה. האם הוא מיוצאי אירופה? דיינו. ואם הוא מקהילת חרטא ברטא – עליה, במקרה, גם אני נמנה, דיינו. ואם, איפכא מסתברא, הוא שכנו לרחוב של אותו רבי חרטה – אותו גם אני מכיר ואף משויך לו בדרך משפחתית פתלתלה ועקלקלה – מה טוב. מיד מתקבל הוא למועדון הסגור.

אז חלפו להן השנים ולתתי הקטגוריות נוספו נדבכים נוספים, מהודקים ודחוסים אם כי כוללניים, ובהם: סמולנים, ימנים, מתנחלים, אוהבי ערבים, הומואים, ארסים, יפי נפש, תרבותיים, מתורבתים, נובורישים, טייקונים, הון-שלטון. אלו קטגוריות רחבות אשר לעתים יוצרות בלבול נפלא שכן לעיתים חופפות הן, כשהן מרחפות צד בצד מעל ראשו של האדם האומלל. הייתכן מתנחל מתרומם? נובוריש תרבותי? ימני אוהב ערבים?

אבל תת הקטגוריה שתמיד הפליאה אותי יותר מכל היתה תת הקטגוריה "יותר גרועים מהנאצים". אכן כן, קיימת  תת-קטגוריה כזאת אם כי היא ייחודית מאוד שכן היא מאפיינת אשכנזים בלבד, ממשפחות שעברו את השואה וחשות סוג של פמיליאריות עם הנאצים. שכן רק משפחות כאלה תוכלנה לומר על מישהו כי הוא יותר גרוע מהנאצים. נתקלתי בקטגוריה זו לראשונה כשגרתי בניו יורק דווקא. והיא נזרקה לעברי במהלך ויכוח עם שותפיי הישראלים לדירה. הם רצו שאצא מהדירה ונתנו לי התראה של ארבעה ימים בערך. אם לא אצא עד אז אמצא את חפציי מושלכים לרחוב. "את בטח חושבת שאנחנו יותר גרועים מהנאצים", אמר הגבר הצעיר. דווקא ממש ממש לא. המחשבה כלל לא היתה קרובה לחלוף בראשי. אבל מאז היא הדהדה בי שוב ושוב. מי יכול לומר משפט כזה? הזוג הישראלי הצעיר שחלק איתי דירה באיסט וילג' היה אשכנזי, משכיל ומתנשא. הגבר הצעיר הצליח – בזכות קשרי משפחתו – להתקבל לעבודה נחשקת בשגרירות ישראל. ככל שעברו השנים התברר לי מה שברור לכל סוקר שמגיע לתיכון בליך ברמת גן ערב הבחירות – הם חזרו על משפטים ששמעו בבית הוריהם. זכור לי מפגש קצר עם אביו של אותו שותף. מכל המקצועות שבעולם הוא היה עיתונאי, וגם אני באותה תקופה עבדתי בעיתון ישראלי. הוא סיפר לי כי עבד בעבר עם כתבת שגם אני עבדתי מולה – אורלי (שם משפחה שמור במערכת). הוא צחקק לעצמו. "אנחנו קראנו לה חור – לי". בתו בת העשרים ישבה לצדו כשהוא סיפר לי את הסיפור המשעשע הזה. ידעתי שאם אתחנחן בפניו, ואנסה למצוא חן בעיניו, הדבר עשוי לעזור לי להסתייע בקשריו ואולי להבטיח את הקריירה העיתונאית שלי. אבל מצפוני סירב לצחוק לשמע אותה בדיחה סרה, והקריירה שלי טרם התאוששה.

כי תאמינו או לא מזרחים יקרים שלי, זה לא מספיק להיות אשכנזי יוצא אירופה. אתה צריך להיות גם אירופאי עם חינוך טוב, ממשפחה טובה, רצוי מווינה, בן לאבא רופא ואמא יורשת, יהודים טובים כולם, אבל גם להם היו מפתחות למועדון הסגור.

תכל'ס, היחידים שלא היפלו אף אחד – לטוב ולרע – היו הנאצים. אז מה אתם אומרים – להגיד משפט כזה הופך אותי להיות יותר גרועה מהנאצים?